פסק-דין בתיק תע"א 2053/07

מבוא:

1.         פסק דין זה עניינו התביעות המאוחדות של התובעות נחום שירן ומורין טל (התובעות בתיקים ע"ב 2053/07 ובתיק ע"ב 2916/07, בהתאמה) והתובע מר אבי אהרוני (התובע בתיק ע"ב 2630/07) (להלן: "התובעים"), אשר הועסקו כולם כמלצרים במסעדה שהפעילה חברת ערביקה בע"מ (להלן: "הנתבעת") באשדוד.

פסק הדין דן במהות התמורה שקיבלו התובעים במסגרת עבודתם בנתבעת בתקופה נשוא פסק הדין, שכר כטענת הנתבעת או תשר כטענת התובעים, אשר אין דינו כדין שכר; ובזכויותיהם כעובדים.

הצדדים:

2.         התובעת, שירן נחום (להלן: "התובעת 1"), התקבלה לעבודה בנתבעת כמלצרית במסעדת ערביקה באשדוד, בחודש יוני 2004. יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בחודש אפריל 2006.

3.         התובע, אבי אהרוני (להלן: "התובע 2"), התקבל לעבודה בנתבעת בחודש יולי 2005. יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בחודש נובמבר 2006.

4.         התובעת, מורין טל (להלן: "התובעת 3"), עבדה בשירות הנתבעת מחודש אוקטובר 2004 ועד לחודש ינואר 2005, מועד גיוסה לשירות סדיר בצה"ל; ושוב מחודש אפריל 2005 ועד לחודש אוקטובר 2006.

5.         הנתבעת היא חברה בע"מ המפעילה מסעדה בשם ערביקה באשדוד.

התביעות:

6.         בשלב זה של פסק הדין, אין בדעתי לפרט את טענות התובעים בעילות התביעה השונות. די לומר, כי במסגרת התביעות נשוא פסק דין זה, ביקשו התובעים את זכויותיהם כעובדים: שכר עבודה לרבות גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית; זכויות נלוות - קצובת הבראה, דמי חגים והחזר הוצאות נסיעה; וזכויות העומדות להם עם סיום עבודתם בנתבעת, פיצויי פיטורים ודמי פדיון חופשה. בנוסף ביקשו התובעים לחייב את הנתבעת בפיצוי על עוגמת נפש.

7.         בקצירת האומר נטען בכתבי התביעה, כי במהלך תקופת הקשר התמורה היחידה שקיבלו התובעים על עבודתם, הייתה התשר שהשאירו לקוחות הנתבעת כביטוי תודה על השירות.

התובעים הוסיפו, כי אין לראות בתשר כ"שכר עבודה" ומכאן שלא שולם להם שכר על עבודתם בנתבעת. על רקע זה הוגשה התביעה לשכר ולגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית.

8.         משהתמורה היחידה שקיבלו התובעים על עבודתם בנתבעת, לשיטתם, הוא אותו התשר - נטען בתביעות בפני כי - לאורך תקופת הקשר נושלו התובעים מזכויות להן הם זכאים כעובדים ובכלל זה הזכות לקצובת הבראה, דמי חגים והחזר הוצאות נסיעה. על רקע זה התבקש בית הדין לחייב את הנתבעת בתשלום קצובת הבראה, דמי חגים והחזר הוצאות נסיעה, כמפורט בכתבי התביעה.

9.         כל אחד מהתובעים בתורו טען כי עם סיום הקשר הוא זכאי לפיצוי פיטורים ודמי פדיון חופשה; ולפיצוי על עוגמת נפש בנימוק כי הועסק במתכונת העסקה פוגענית המזכה בפיצויים. ומכאן התביעה בעילות אלה, בכל אחת מכתבי התביעה המאוחדים.

10.       לצד הטענות לעיל, ביקשה התובעת 1 לחייב את הנתבעת בפיצוי על פגיעה בזכותה לדמי אבטלה; והתובע 2 ביקש פיצוי על גמול מילואים ששולם לו בחסר. בהקשר זה טענו התובעים 1 ו-2, כי הנתבעת העבירה דיווחים חלקיים למוסד לביטוח לאומי על היקף העבודה (מספר הימים) ועל השכר לו הם זכאים על עבודתם. התובעים 1 ו-2 הוסיפו, כי כתוצאה מכך נפגעו זכויותיהם במוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי אבטלה וגמול מילואים בהתאמה, ועל רקע זה התבקש בית הדין לפסוק לתובעים פיצוי כאמור בכתבי התביעה.

טענות הנתבעת:

11.       לטענת הנתבעת עסקתם של התובעים עוגנה בהסכמי עבודה עליהם חתמו התובעות והתובע, כל אחת ואחד בתורו. בהסכמים אלה נקבע כי התשר אשר משאיר האורח במסעדה - הוא קניינה של הנתבעת, כספים שלתובעים אין עליהם זכות. הסכמים אלה קובעים את זכותם של התובעים לשכר מינימום על עבודתם.

12.       על פי הנטען בכתבי ההגנה שולם לתובעים השכר במזומן בגובה שכר המינימום אשר היה נהוג בתקופה הרלוונטית - בסוף כל משמרת. הנתבעת הוסיפה, כי בסוף כל חודש הונפקו לתובעים  תלושי שכר התואמים את השכר אשר שולם בפועל והועבר דיווח לרשויות המשקף את העסקתם בפועל והתואם את תלושי שכר.

13.       הנתבעת הוסיפה כי בהתאם לנוהגי הדיווח אשר הנהיגה ושונו מעת לעת, אישרו התובעים כי קיבלו שכר על עסקתם בהתאם לדין וחוזה העבודה עליו חתמו והצהירו על שביעות רצונם מדרך התקשרות זו.